בשנת 2016 מלאו 32 שנה לפטירתה של המשוררת זלדה. משוררת מוערכת, אך מלבד שיר או שניים שהפכו לקאנון לאומי, קשה למנות שירים נוספים שלה או לדקלם מבחר משיריה. חייה עדיין בגדר אניגמטיות מלאת רוך ועטופת הילת קדושה מעונה. מרבית הידע הכללי מכיל בעיקר רכילות על חברות  עם  המשוררת יונה וולך ועל בחירות גורליות בחיי היומיום. מנגד, רבים בחברה הדתית רואים בה כמעט למשוררת לאומית. בשנים האחרונות היא זוכה למבט מחודש בסרטים דוקומנטריים, פרסומים חוזרים, הלחנות ועיבודים מוזיקליים חדשים לשיריה וערבי שיח וסיג. כל אלו צצים הן בחברה החילונית והן בחברה הדתית.

זלדה היא משוררת עברייה, אמנית המילה ויצירתה בתחום האותיות משקפת את חייה, לעיתים בצורת החלל שבין אות לאות. קצת לבד, קצת מחוץ לשדה המשוררים ורחוק מעיני הציבור הכללי. יחד עם זאת נושאי שיריה נוגעים לתחום הנפש ולמרחב הקיומי. היא מצליחה בזכות אות וניקוד, הברה ועיצור – להעביר מחשבות ורגשות כמוסים שרבים מקוראיה לא העזו לעלות על שפתם בקול רם. בדידות וחמלה, צדיקות והקרבה, השלמה אל מול תהייה על הבחירות ועל מה שהעניק לנו האל.

כל אלו ועוד הם תבניות ליציקת התערוכה "משונה להיות אישה" – שהייתה שיתוף פעולה בין אמניות "סטודיו משלך" לביני. במשך כעשרה חודשים נפגשתי עם מבחר מאמניות הסטודיו, החלפנו רעיונות, ערכנו סיורים וסיעור מוחין, יצרנו ועבדנו, הגינו וכתבנו, הזלנו דמעות ונאבקנו על זכותנו להציג. התערוכה עברה גלגולים לא רבים אך משמעותיים, והיא מתן דרור ליצירה נשית דתית המורכבת מההלחם השברירי של קודש וחול.

בשונה מהרבה תערוכות שנעשו בעבר, בוודאי על ידי, זו תערוכה שעיקר כוחה התרחש בזמן ההקמה וביום הפתיחה. החלטנו שבמקום ליצור תערוכה קונבנציונלית ניצור הפנינג של ערב אחד ארוך שכולל מיצגים, מפגשי אמן ויצירות שהועמדו במרחב הציבורי למספר שעות. התערוכה יצאה מגבולות הסטודיו, הממוקם במקלט ציבורי בפאתי חורשה עירונית ועבר אל מעבר לכביש אל הרחוב, אל בין העצים, אל הגג ואל חלל המרחב הציבורי בשכונה.  

משונה להיות אישה הוא אירוע אמנות של נשים, של יוצרות, של אמניות דתיות בגבהים שונים, של קהילה ששואלת שאלות, שמבקשת להאיר ולהעיר על היותן נשים יוצרות בחברה במבוך. לחלקן הדרך קצרה וברורה יותר ולחלקן ארוכה ומפותלת. המשותף הוא שכולן  בעלות  אמירה חדה וברורה, ייחודית ומקורית.

כל אחת מןהאמניות בחרה להגיב בדרכה הייחודית לה דרך העולם שלה אל שיריה או אל דמותה של זלדה. יש כאלה שבחרו להתייחס לשיר קונקרטי ויש כאלה להלך רוחה של השירה, יש מי שבחרו להתייחס אל חייה של זלדה ויש מי רק למחשבה הראשונה העולה בקריאה של שמה – זלדה.

זו לא תערוכה עם תמה הומוגנית קוהרנטית ואין כאן מעבר מפרשנות אחת לאחרת. זו הליכה בשבילי המקום, פיזית ורוחנית, והתקלות עם אירועי אמנות ופעולות הפותחות אפיקים ויובלים נוספים אל עבר תת ההכרה.

 

יהודית ברמץ. בעבודתה של יהודית ברמץ, "בית באוויר" ניתן לראות מבנה דמוי בית, עשוי שאריות אבק. הוא נשען בעדינות כענן אפרפר, על גלגל אופניים המתוח בצורה אופקית בין עץ זית ועמוד חשמל במדרכה ממול "סטודיו משלך". כל חומר וחפץ אותו בוחרת ברמץ, טעון במשמעיות רחבות. דימוי הבית לבדו הוא רחב לפרשנות ועשייה, נוסיף לזה את חומר האבק ונהיה כולנו במרחב סיכון של שאיבה, התכלות, שארית וניקיון. סיטואציה של זמן בין הזמנים. בין שמיים וארץ ובין  זקנה לנעורים ובין קודש לחול. בין מקום האישה בבית לבין כמיהתה לעוף ולרחף. הפסל הנסתר והצנוע מהווה גם מכשול במרחב הציבורי והוא נמתח בין עץ לבין עמוד חשמל- כשם שאנו החיים, תקועים בין צמחיה לבין הליכה במקום.

במעלה הטיילת ועל הקירות החיצוניים של "סטודיו משלך" הציבה ציפורה מנדל אוסף תיבות דואר. לפרויקט קראה מנדל "גלויה" והוא מבקש בתקשורת אינטראקטיבית, לחבר בין הצופה, ההולך ברחוב, המשוטט והמהרהר – לכתוב מכתב לנמען לבקשתו. בעידן העכשווי, עם התקשורת הזמינה במהירות הבזק על גבול הפולשני לכתוב גלויה זה אקט לא רציונלי בעל נופך רומנטי ממותק. מנדל  אספה תיבות דואר ממקום מושבה ואת חלקן אף יצרה במו ידיה. עיצבה והדפיסה גלויות המייצרות אינטימיות מרבית בין הכותב למושא הכתיבה. מנדל מבקשת לכמה רגעים לעצור, להשתהות ולהתכנס פנימה אל מגירות נפשנו. לכתוב כמה מילים, משפט או רק את שם הנמען. תיבות הדואר הישנות והחדשות כאחד מוצבות ככתמי צבע על קירות המרחב הציבורי מבקשות שנקדיש להן תשומת לב, שנעצור רק לרגע ונשלח גלויה, שנשתמש במילים שלנו, לומר איזה סוד או כמיהה. עבודה צנועה של האמנית, בקשה גדולה מהצופה.

מאחורי הסיבוב בטיילת, בין שיחים וספסלי אבן ירושלמית, גרה לאה לאוקשטיין. בעבודה ובהצבה מיוחדת לטיילת ולתערוכה, יצרה לאוקשטיין את המיצב / מיצג  "שלומך". דמותה של אישה, היושבת על מיטה זוגית בעלת כיסוי מיטה עדין. לידה שידת מיטה ועליה מספר פריטים כללים כמו מנורה ומסגרת תמונה. הדמות מתחילה לכבס באובססיביות ושיגעון טורדני, טלית. דלי ומים, אבקת כביסה וגיגית. גם הם בין חפציה. כל אלו נעשים במרחב המדמה חדר מיטות שקוף וחשוף המשמש גם כחדר כביסה. הגבר לא נוכח מלבד הטלית המעידה אולי על נוכחותו של נפקד-נוכח. העבודה מתכתבת עם עבודת הכובסת של אונורה דומייה. שם הכובסת נמצאת במעגל חיים אינסופי של טיפול בילדתה לבין עבודת הכביסה. כל זאת נעשה גם במרחב הציבורי של המאה ה 19 על גדות נהר הסיין. דמותה של הכובסת אצל דומייה אנונימית כשם שמבקשת להיות לאוקשטיין, מטאפורה לאישה באשר היא אישה הנלחמת על מעמדה, מקומה וזכויותיה וכל זאת דרך דאגה למשפחתה ולאחר, לעיתים מלבד אליה היא. בתוך כל הסבך הזה, קולה של האמנית עולה בחזרה אין-סופית של המשפט "משונה להיות אישה". כזעקה גדולה וכמילות לחש וכשפים, כמילות לקמע אך גם כנבואה המגשימה את עצמה. עוצמתו של המשפט וחזרתו אין-ספור פעמים יוצרים פליאה ההופכת לרחמים עצמיים. לעבודת המיצג גם סרט וידאו נלווה המוקרן בסבכי החורשה.

בהמשך לטיילת על הטרסות, עומדת דמות שחומה לבושה במיטב מחלצותיה החגיגיים. חגית מולגן בחרה להתייחס אל שיריה של זלדה ממקום עדתי. זלדה, ששיריה העבריים הם ממקור אוקראיני, נחשבים לשירים "אשכנזיים" על אף הממד האוניברסאלי. מולגן לקחה על עצמה תפקיד של תיקון אל מול שיבוש ומתרגמת את שיריה של זלדה לערבית. במיצג שירה, מבקשת מולגן מן הקהל להתקרב. היא מפזרת גבולות של סוכר גס וגבישי כזכר מנהג המתקת התה בעדות יהדות המזרח. לאחר מכן, היא מקריאה שיר בערבית. איזה שיר זה? מה היא אומרת? למה מתכוונת המשוררת ? למה מתכוונת הדוברת? קריאתה של מולגן את שיריה של זלדה בערבית יוצרת שיבוש והיפוך. שפה רשמית אחת מתחלפת בשפה רשמית אחרת, אך איש כמעט אינו מבין. קולה של מולגן יוצא אל האוויר כמואזין המבקש להתכנס אל תחת כנפי האל. זו החלפת האליטה, אך מי בא במקום? השפה, האישה, העדה? זו ביקורת נוקבת על שירה ועל שפה, על מעמד האישה ועל מעמד העדה. את כל אלו ממתיקה מולגן בכוס תה המוענקת לשומעים ולצופים בסיום המיצג, כפתיינית ופייטנית.

בכניסה לחורשת "סטודיו משלך", הציבה יעל סרלין את עבודתה "סירת נייר". בד לבן מרושת בדגם אורנמנט נמתח מן האדמה אל מחציתו של עץ אורן גבוה. על האדמה, סירות נייר מקופלות טבולות שעווה. הבד משמש להן כים גועש וסוער והן עולות מעלה ולחילופין שוקעות בין קפלי הבד. סירות הנייר הן מוטיב חוזר בעבודותיה של סרלין, והיא מצטרפת אל מספר אמניות ישראליות המשתמשות בדימוי זה כגון טל פרנק וטל אמיתי. גם כאן, עשויה הסירה נייר ביתי פשוט, האוריגמי הסכמתי והקל לעשייה משמש לקרקע טעונת פרשנויות. סירת מפרשים לבריחה מן המציאות או סירה להצלה מפני טביעה. קרקע לא יציבה עוברת דרך עבודתה של סרלין. העבודה מלווה בווידאו חוץ המראה ספינת נייר שטה בסיבובים בגבולות כיור ביתי. המים יורדים ומתחלפים בחור שחור הבולע כל מה שנקרה בדרכו. בצדי העבודה בלטות בטון שבירות ועליהן סירות במחפשות מוצא. עבודתה של סרלין מותחת את הגבולות בין חופש היצירה והמחיה היומיומי אל מול שבריריות החיים ועדינות המרקם המתקיים בין האדם לאל, בין אדם לאדם ובין כל אלו – ליצירה ובריאה. זו  עבודה בדמותה של כלה גדולה מהחיים, שורשיה נטועות חזק בחורשה אך מחשבותיה שטות אל עבר מחוזות רחוקים ממנה.

על הקיר החיצוני של הסטודיו עם הפנים לרחוב, מוצב ציור גדול של בת נדיב הכרמי, "התגעשות" שמו. בת נדיב, מציירת במלוא התנופה והתעוזה. הציור תופס נפח גדול מקיר הסטודיו והצופה בו משתתף בחוויית התעופה. מעין ציפור גדולה היוצאת מגוף אורגני אחר. זהו מבנה קומפוזיציוני הדומה לעבודתו של פרנסיסקו דה גויה "תרדמת התבונה מולידה מפלצות" שנעשה בין 1797 – 1799. גם שם, יצורי פרא פורשים כנפיים מתוך תנומתו של אדם. גוף יוצא מגוף. פחד, אימה אך גם תעוזה וחזון יוצאים מתוך הרכות והשלווה. התגעשות. ג'סטות גדולות, סימני כתיבה ממלאים את הדף, שרבוטים, רישומים מהירים של מילים ושל חוויה רוחנית גדולה. כל אלו בצבעוניות נזילה, קשה ורכה כאחד.

על גג הסטודיו, מיוחד לתערוכה ובלוגיסטיקה ראשונה במעלה, מציבה יעל בוכבינדר- שמעוני את עבודתה, "הבית הישן". בוכבינדר- שמעוני יוצרת כבר מספר שנים מבנים פיסוליים שהם דמוי שערים. מוטיב זה לקוח מתוך עיטורי ושערי ספרי הקודש שבהם ניתן לראות דמויות תנכיות המשמשות עמודי תווך של שערי הספר. בעבודה זו, משתמשת האמנית בתבנית שער הספר "מקראות גדולות" שבו לצידי המבנה הארכיטקטוני מצוירות דמויות משה ואהרן. את תפקיד הגברים מחליפה האמנית בדימוי הקריאטידה. כאן, האישה מחזיקה את הבית ואת המבנה. היא עמוד התווך והיא הראש שעליו נישא העולם, ובמקום שניים יש רק אחד. בוכבינדר-שמעוני, מעתיקה את תווי פניה של זלדה אל דמותה של הקריאטידה. נוצר כאן יצור כלאיים, היבריד מיתולוגי מצד אחד, פראי ויצרי מצד שני, תקוע בין שני עולמות. עמידתה של הקריאטידה-זלדה של בוכבינדר-שמעוני מזכירה לי את עמידתה של הספינקס בשערי העיר תבאי. שם היא מעניקה את חוכמתה, שומרת סוד אך גם קוטלת והורגת. זו עבודה הכואבת ברגישותה, ורק וילון משיפון לבן מתנפנף, מצליח לחבר בין שערי העולמות המצויים בניגוד מושלם בין שני פני העבודה.

בחלל הסטודיו הפנימי הציגו מספר אמניות העוסקות במדיומים שונים. המכנה המשותף לכולן הוא התעסקות אפשר לומר, עם פנים הבית הפיזי והרגשי כאחד. זו תערוכה המוצבת במינוריות ובצניעות. עבודה נושקת לעבודה. בסדרת עבודות נייר בטכניקת קולאז', ציירה אביגיל פריד את ציוריו של יאן ורמייר מחדש. שלוש עבודות איקוניות המתייחסות לדמות האישה הכפרית, הפשוטה, העממית, זו שהאור נשפך עליה, אך אולי מזלה לא שפר עליה. היצירות אישה בכחול קוראת מכתב, אישה עם כד מים וכן רוקמת התחרה, מציגות נשים באופן מודלי של טבע דומם. היי יפה, עשי פעולה פשוטה, רכה, המערפלת את חושייך. אלו ציורים הסוגרים את האישה בעולמה אך אור רך ונוגה, אלוהי מעט, נופל עליה. זהו אות לתקווה. בציוריה של פריד, האור מפרק את הצבע לגורמים, כל משטח מקבל גוון אישי משלו. עבודותיה בתערוכה נראות כמו חלונות ויטראז' יפהפיים ושבריריים – תרתי משמע. ייצוגיות הנשים מעלה דמיון חזותי על האישה הדתית, על רבדיה ומלבושיה. תמיד מכוסה, תמיד עם כיסוי ראש. ואם את רוקמת התחרה, את חשופת שיער. אולי עוד לא התחתנת? אולי זו בעצם סורגת הכיפה? זוהי שפה חדשה של ציור המשלבת בין עבר להווה, בין דת אחת לאחרת. הגורם המשותף הוא האישה ומקומה. ציירת נוספת בתערוכה זו הייתה רננה שלמון. גם היא עוסקת בדמות האישה ומקומה בחברה הדתית, אך הפעם לא מנקודת מבט אוניברסאלית אנונימית כגון פריד, אלא מנקודת מבט יהודית-דתית.

שלמון בחרה להתייחס אל ארבע נשים בחברה הדתית אשר פעילותן האזרחית, פוליטית, חברתית, עשויה ללא חת. : נחמה ליבוביץ', הנרייטה סאלד, שרה שנירר וזלדה. כל אחת מן הנשים תרמה לקידום נשים ויצירה נשית בחברה הדתית, לאומית יהודית. כל הציורים מצוירים באותו גודל ובאותם צבעים.

אך זהו לא המכנה המשותף היחיד ששלמון מחפשת. לדיוקנאות כל הנשים, מצורף "אות קין" בדמות רחם חלול וריק. סימן היכר, על חטא הבחירה לא ללדת. שלמון מעלה שאלות של מילוי תפקידה של האישה. הבחירות של חייה. למען הקהילה והחברה או למען משפחתה, הבית, האמונה וקיום המצווה. להכין ולמי שייך גופה? שלמון בסדרה נועזת זו מעלה לדיון את מה שנשים רבות מרגישות אך קולן לא נשמע. הבחירה ללדת -בידי מי היא? זהו ציור דמוי קלסתרון משטרתי על סף הפתולוגי. כאן, גופה של האישה עומד לניתוח מעמיק וחודרני. לא משנה מה יעשו נשים אלו, "אות הקין",הרחם, מסמל את חוסר שלמותן ואי מימוש נשיותן כפי שהחברה הפטריארכלית רואה זאת.

בסטודיו הוצגו מספר עבודות תלת ממד. ראשונה, של שלומית עציון, "אדום יבש". כוס יין שהתייבש, שעליה סימני שתייה מרובה. שורות אדומות כארגמן, כמו הקו האדום של הים הגלילי. זוהי כוס הבדלה של שבת.

נוכחות כוס ההבדלה של שבת, מעלה ימיד תהייה על מהותה. על פי המנהג, רק אישה המתגוררת בגפה – רשאית ואף מצווה לעשות את מנהג ההבדלה ולשתות מן היין, שכן נשים נשואות פטורות ממצוות עשה התלויות בזמן. אז מה חפץ זה ומצוותו עושים בתערוכה על נשים ויצירה? אל עבודה זו נכנסים כל הפחדים של כל אדם – להישאר לבדו. הכמיהה אל אהבה ואל קיום המצוות, והמתחים שכמיהה זו מעצימה. הזדהות עם אורחות חייה של זלדה ובעיית דור ה- Y. התמסדות לאחר מול התמסרות לעצמי. מי בא קודם? על מה עליי לוותר? על כוס יין? עבודתה של עציון מצרפת לרצף עבודות בתערוכה המעמידות את מקומה של האישה הדתית והיוצרת בסימן שאלה לגביבחירותיה וייעודה.

על אחד הקירות נתלה תבליט לבן כשלג היוצא מתוך הקיר. בין גבולות התבליט, כמו פטריות מתעלקות על קיר טחוב, תבליטים קטנים של נוף עירוני-כפרי. זוהי עבודתה של מוריה אדר-פלקסין. בתבליט זה ממשיכה אדר-פלקסין את מחקרה על נוף וחומר. בעבודות קודמות חקרה את הנוף במדפסת תלת ממדית ובחומר. במקור, שכפול והעתק. בתבליטים קטנים אלו נוצרים רסיסי נוף שברירי ומעורפל. ספק חלום ספק מציאות. מהיכן הוא הנוף? האם קונקרטי או ספקולטיבי? האם זהו נוף ילדותה או נוף ההווה? מבט חודר ופרטני יותר, מגלה כי זהו מרכז ירושלים העתיקה ההולך ומתמוסס. זהו מסע מן הקונקרטי אל המופשט. מהם פגעי הזמן ומה פשר התמוססות זו אל החלל הריק, לא נדע? אך עבודה זו היא כחלום הנלכד בין קוריה של חיה לא נראית או לחילופין כפטריית עובש על קיר הגלריה, מבקש להשאיר סימן וחותם אך מט ליפול.

בתערוכה נכללו גם שתי עבודות וידאו של יעל דנינו ושתיהן עסקו, כל אחת בדרכה, במקומה של האישה ובמנהגיה ביחס למנהגי הגברים. עבודות אלו יצרו חיבור יפה בין עבודותיהן של אביגיל פריד, רננה שלמון ושלומית עציון שהזכרתי מוקדם יותר. בעבודה "קיר" ניתן לראות שתי נשים עורכות את טקס ההבדלה שכאמור, מיועד לגברים בלבד. ישנה אמונה כי שתייה מייןההבדלה, תצמיח לנשים שפם. לאישה רווקה המניפה את נר ההבדלה נאמר כי גובה ההנפה יהיה גובה בעלה. מכאן ניתן לקרוא את הסרט כקורא תיגר על מנהגי הגברים והמצוות המיועדים לגברים בלבד. הנשים בסרט ממלאות את תפקיד הגבר והן האישה. הן לא לבד, אלא יחדיו. בין קטע לקטע, דמות עטופת טלית הולכת בשביל פלוני. הסרט מצולם בחשכה, לאור נר, בדומה לציורי הנרות של אמן הבארוק הצרפתי, ג'ורג לה טור. דרמה, אור קיצוני השורף את הדימוי וטקסיות על גבול הפגאני, מעניקות לסרט נופך מיסטירב. סרטה השני של דנינו מורכב ומרובד יותר על אף הפעולה החוזרת ונשנית בו. בסרט "אסוף" נראות נשים שונות המדגימות את האופן שבו הן משתמשות בכיסוי שיער. כל אחת מן הדמויות בוחרת בבד אחר בעל מאפיינים שונים ובטכניקת קשירה אחרת. בתוך פעולה יומיומית זו, המכילה בתוכה עולם ומלואו באופן שבו אנו קוראים סטריאוטיפית, נשים מכוסות שיער - מתרחשת פעולה נוספת. האמנית מדובבת את הנשים האלו וחושפת בדרכה שלה דילמות גדולות על אורכות החיים, על קדושה, על מיניות, על יצירה. סרט זה מעביר בצורה יוצאת דופן דרך גילוי והסתרה את מורכבותה של האישה בקהילה הדתית. מצד אחד, לאורך הסרט קיים את אקט ההסתרה. השיער, הפלומה, הקצוות, הרעמה – כל אלו צריכים להיות מוסתרים כל אחת ואדיקותה שלה. אך עם התקדמות הכיסוי, ככה גדלה החשיפה דרך השיחה. מצד אחד הנשים בסרט מסתירות את גופן, אך בד בבד מגלות את נפשן, ובזה כוחו.

נגה גרינברג בחרה להתייחס אל יצירתה של זלדה תוך שילוב של טכניקות מתחום הצילום. הקרנת צילומים במקרן שקופיות ישן וחלוקה של ספר צילומים. בתוך כל אלו נארגים משפטים ומילים מעולמה הפרטי של גרינברג. שמה של העבודה "דבר יום ביומו" והיא מעין אינוונטר של דברים פשוטים המקיפים אותנו ביומיום. גרינברג מפנה את המבט בעיקר לכיוון משפחתה הקרובה. הבעל, הילדים והטיפול בהם. בנוסף, היא מרבה לצלם אור במצבים שונים: שקוף ובוהק, חוזר ומסנוור. כל זאת תוך שילוב בבואה של דמות, אולי של האמנית עצמה. הניסיון להישאר אנושית גם במקום שבו את צריכה להיות בשביל אחר ניכר במבט המצלמה ובטקסטים. אלו משפטים כגון: בפתיחת תערוכה של מורה לשעבר / הוא שמח לראות אותי ודבר ראשון שואל כמה ילדים כבר יש לי. או: באוטובוס למצפה רמון / בחורה בספסל לידי מפרקת את המטפחת ושמה מחדש שלוש פעמים.

אלו רגעים קטנים של התבוננות יצירתית במה שלרוב האנשים נחשב תפל ולא ראוי. יש משהו ריאליסטי בעבודתה של גרינברג, באופן שבו היא מתבוננת ישירות בחיים עצמם. הבחירה שלה להשתמש במקרני שקופיות ובהדפסה של ספרים יוצרת אפקט נוסטלגי של עולם הולך ונעלם מחד וניסיון להישאר נוכחת מאידך.

יוליה ארונסון בחרה לעשות מיצג משעשע, מרענן ומרגש כשהיא נשענת על שירה של זלדה, "לכל איש יש שם". במיצג המזמין אנשים לקרוא ממבחר שירה של זלדה ובזמן הקריאה, ארונסון רושמת ומציירת את הדמות היושבת מולה. "לכל איש יש קו" זהו שמו של מיצג ברוח הדאדא. הקראה, צליל, מילה, קו ושרבוט. הכול תחום בזמן נתון בשליטת המקריא, המודל לרישום. ארונסון היא רק עוד כלי לביטוי. השירים והרישומים נתלים בזמן המופע על הקיר הסמוך ויוצרים מעין קיר זיכרון והנצחה, לא רק לאירוע אלא גם לזלדה עצמה שניחנה בכישרון רב לתפוס את אופיים של אנשים במילים ואילו ארונסון, בקווים.

סוגרת את התערוכה, מרים וילנר. במכלול יצירתה של וילנר אישיותה של זלדה חוזרת לא מעט. לא תמיד בדמותה של המשוררת, אם כי בדמויות אחרות הנמצאות במתח תמידי. מתח שבין חילוניות לדתיות, בין אמונה אחת לשנייה בין אפרוריות לבוהקות וכדומה. ברישום בציפורן דיו על נייר משי, כמו סופרת סת"ם, רשמה וילנר מפגש מדומיין בין שתי דמויות. אולי אחת זלדה, אולי אחת יונה וולך. כל אחת מייצגת את עולמה שלה. מי בצניעות ובכיסוי מרובה השכבות ומי במחשופים ובכוכבים בשיער. הדיאלוג ביניהן מסגיר את כוחה של העליונה. אם תתפוצץ, תזעזע את גורמי השמיים ואזי הכול היה מתפרץ.